"אלוהים, מה גדולה המצוקה הרוחנית של ברואיך בעולם הזה. אני מודה לך שאתה שולח אליי כל כך הרבה אנשים שמצוקתם הרוחנית גדולה. הם מדברים אתי בנחת ובתום לב, ופתאום פורצת ונחשפת המצוקה. פתאום יושב לפניי ייצור נואש שאינו יודע איך לחיות. ואז מתחילים קשיי שלי. לא די להכריז על קיומך, אלוהים, ולנסות למצוא אותך בלבו של הזולת. עליי לפנות את הדרך בתוכו המוליכה אליך, אלוהים, ולשם כך עליי להכיר היטב את נפש האדם.

לשם כך עליי להיות פסיכולוגית מדופלמת. היחסים עם האב והאם, זיכרונות ילדות, חלומות, רגשות אשם, רגשי נחיתות, ונא להשלים את החסר. עם כל מי שמגיע אליי אני מתחילה במסע זהיר, מגשש. אין בידיי כלים רבים לסלול בתוך הזולת את הדרך אליך. אבל את הכלים המעטים שיש לי אשנה ואשפר, לאט לאט ובסבלנות רבה. ואני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה. אני נכנסת לתוכו ומשוטטת במסדרונותיו ובחדריו, וכל בית שונה מקודמיו, ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה לך שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה."  

                                                                           מתוך " השמיים שבתוכי"
                                                                            יומנה של אתי הילסום