להרגיש שאני משקר לעצמי
למה אנו מרגישים שאנו משקרים לעצמנו גם כשאנו חושבים על עצמנו משהו אמיתי?
פעמים רבות כשאנחנו מנסים להרגיש יותר טוב עם עצמנו כמו לפני דייט או ראיון עבודה אנחנו מנסים להיזכר בכל התכונות היפות שלנו, אך אנו חשים שזה לא אמיתי, שאנו משקרים לעצמנו, כאילו שאנחנו רק מנסים לעודד באופן לא מוצדק מישהו שכשל, וכל זאת למרות שהדברים הטובים שאנו נזכרים בהם לגבי עצמנו נכונים ואמיתיים.
אחד הגורמים הידועים ביותר לתופעה זו (ובהמשך תוכלו לקרוא על גורמים לא ידועים) הינו ההשפעה של פצע, מתקופת הילדות, בתחושת הערך העצמי.
כאשר יש בנו פצע בתחושת הערך העצמי הוא מקרין תחושות של ערך נמוך כל פעם שהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה מזכירה אפילו במקצת את הנסיבות שיצרו את הפצע.
למשל אם בילדות חווינו הרבה לעג מילדים אחרים (והורינו לא עזרו לנו לפרש את האירועים בצורה בריאה ואולי מבלי להתכוון או מבלי לומר, הם תמכו בפרשנות מוטעית, למשל שהסיבה שאיני חלק מהמקובלים הינה שאני פחות שווה) אז סביר מאוד שנחווה מתח ולחץ מוגבר במצבים חברתיים שונים.
עד שלא מרפאים פצע כזה, תחושות הערך הנמוך יופיעו במצבים החברתיים האלה ללא קשר לכמה התפתחנו, השתנינו וללא קשר למידה שכמבוגרים יש לנו הצדקה לראות את עצמנו כמוצלחים ושווים.
הסיבה לכך שגם אם כמבוגרים אנו יודעים שהכל בסדר איתנו, אנו עדיין עשויים לחוות רגשי נחיתות קשורה למעין ניתוק רגשי בין מי שהיינו כילדים לבין מי שאנחנו כמבוגרים, וכך הידע וההבנות הבוגרות לא נפגשות עם רגשותינו הילדיים הפגועים (ולכן גם אין בכוחם לרפא אותם). תוכלו להעמיק בנתק זה ב"אני מבין הכל, אז למה אני לא משתנה".
אם כן העובדה שאנו חשים רגשי נחיתות הסותרים את הידיעה שאנו מוצלחים והכל בסדר איתנו הינו הבסיס לכך שאנו חשים שאנו משקרים לעצמנו, כי לא משנה כמה אנחנו חושבים את המחשבות החיוביות הן לא מצליחות להעלים (לאורך זמן) את הרגשות השליליים ואנו חוששים בטעות שהרגשות הם הדבר האמיתי כי הם אלה "שמנצחים".
אך כפי שראינו העובדה שהרגשות ממשיכים להיחוות אינו קשור לאמיתיות שלהם אלא פשוט לכך שקיים פצע רגשי לא מטופל (או שלא טופל באופן שריפא אותו לחלוטין) מהעבר, שמתעורר בסיטואציות מסוימות.
נראה שאולי כאן צריך להדגיש שפצע או טראומה מהעבר אינם מעידים על ערך עצמי נמוך אלא על פצע של ערך עצמי נמוך.
אין דבר כזה ערך עצמי נמוך. רק מחשבות מבולבלות על ערך עצמי נמוך קיימות, הן היוצרות מציאות פחות מוצלחת שכביכול מצדיקה מחשבות מוטעות אלה. (תוכלו להעמיק בנקודה קריטית זו ב"שני השלבים הקריטיים של ערך עצמי נמוך וביקורת עצמית").
אך "ניצחון" הרגש הינו רק הגורם הראשוני לתחושת השקר.
מה שמגביר אותה עוד יותר הינה העובדה שחלק מהפסיכולוגים (בעיקר קוגניטיביים) ומאמנים מלמדים אותנו שמחשבות יוצרות את החוויה הרגשית ושאם נשנה את האופן שאנו חושבים נוכל לשלוט ברגשות שלנו.
דווקא הנחיה זו של אנשי המקצוע ( הנתפסים כמומחים "בהדחקות") גורמת לנו לחוש שעמוק בפנים אנו יודעים שמשהו לא בסדר איתנו, שבעייתנו אינה מהמקרים הפשוטים, ושכל ניסיונותינו לחשוב חיובי הינם סוג הדחקה של סוד נורא על עצמנו, כי אחרת הנחייתם הבסיסית הייתה כביכול מועילה לנו.
כדי להשתחרר מהתחושה הזאת, ראשית חשוב להבין שהתובנה שמחשבות יוצרות את החוויה הרגשית נכונה רק באופן חלקי או שהיא פשטנית מידי.
זאת מכיוון שבתובנה זו מסתתרת ההנחה הסמויה שקיים רק "אני" (או דימוי עצמי) אחד, שאם נשנה את אמונותיו אז גם רגשותיו ישתנו. אך בפועל קיימים בתוכנו מספר "אני" (או מספר דימויים עצמיים) עם אמונות שיכולות לסתור אחת את השנייה.
המצבים הקיצוניים ביותר של "כמה אני" נקראים הפרעת ריבוי אישיות, אך בכל בני האדם יש חלקים שונים שחושבים ומרגישים אחרת.
אם תבינו את התהליך שבו נוצרים "כמה אני" (כמה דימויים עצמיים), תוכלו להבין את הסיבה העמוקה ביותר לכך שלפעמים אנו חשים שאנו משקרים לעצמנו גם כשאנו חושבים על עצמנו דברים אמיתיים. לכן אתאר דוגמה פשוטה יחסית של תהליך כזה:
כאשר ילד שהפנים מהוריו מסרים שהוא פחות שווה, מנסה להתמודד בעולם, הוא כמובן חווה את עצמו חלש יותר מבלי להבין מדוע.
הדרך היחידה שהוא יכול להתמודד, ובכל זאת לנסות ולהצליח, הינו להתאמץ לשים את התחושות האלה בצד – לא להרגיש ולא לחשוב על כך שהוא כביכול!! לא שווה.
זו דרכו היחידה להתמודד מאחר ובד"כ אין דמות שרואה מה קורה לילד שמצליחה לעזור לו (או להוריו) לתקן את המסר המעוות ולכן הפתרון הטוב ביותר שהילד מצליח למצוא הינו פשוט להתנתק ולהדחיק את החלק הזה בתוכו שהפנים את המסרים השליליים.
ככל שהוא מתבגר ומפתח יכולות וצובר הצלחות (בזכות אפשרותו ויכולתו 'לשים בצד' את הדימוי העצמי השלילי – ואת הרגשות הכואבים שהמחשבות שהוא הפנים יצרו), הוא בעצם יוצר לעצמו דימוי עצמי נוסף שמתבסס על הצלחותיו או על חלקים בריאים בתוכו שמסרבים להסכים למחשבות השליליות.
דימוי עצמי חדש זה אינו מבטל את הדימוי העצמי הראשוני מאחר והוא מבוסס על הדחקת הדימוי העצמי הראשוני (ולא על ידי ריפוי והבנה). כך לאט לאט נוצרות בתוכו שתי מערכות אמונות המנותקות זו מזו.
הוא יכול לחיות כך את חייו כשהוא כמעט ולא מחובר, או מודע, לדימוי העצמי הראשוני השלילי, ואף לחוות ביטחון עצמי בסיטואציות רבות, אך כאמור כל פעם שהוא יהיה בסיטואציות שיעוררו את הפצע ואת הדימוי העצמי מילדותו (שלא טופל אלא רק הורחק ממודעותו) הוא ייזכר בהם לרגע קצר וישתדל להימנע מהסיטואציות האלה ולשכוח מזה כמה שיותר מהר.
עם זאת ככל שהוא שם לב שהוא נמנע מסיטואציות מסוימות או אינו מצליח להתמודד כהלכה בסיטואציות שחשובות לו, הוא יותר ויותר יהיה מודע לכך שישנה איזו שהיא בעיה שהוא מדחיק.
בנוסף מאחר והסיטואציות שבהם הוא מתקשה בהן, מעוררות רגשות מהעבר שלא ממש קשורים לסיטואציה עצמה, הם גם לא נראים הגיוניים ביחס לדימוי העצמי הנוסף (החיובי יותר) שהוא פיתח.
כאשר הוא מנסה להבין ובכל זאת למצוא הגיון ברגשי הנחיתות או הפחדים, העובדה שברמה כלשהיא הוא מודע לכך שהוא מדחיק את הרגשות מין העבר, גורמת לו לחוש בטעות שהוא משקר לעצמו, ושהאמת היא, שהוא באמת פחות שווה.
הבלבול נוצר מהעובדה שבמובן מסוים הוא באמת משקר לעצמו. אך הוא לא משקר לעצמו ביחס לערכו אלא הוא משקר לעצמו ביחס לעצם קיומם של הפצעים והשפעתם עליו.
פסיכולוגים רבים נשענים על התפיסה הפרוידיאנית שאנו מדחיקים ומשקרים לעצמנו, אך הם אינם מדגישים את מהות השקר – מהו בעצם השקר?!
ושוב השקר קשור לעצם ההודאה בכך שאנו פוחדים, ההודאה בכך שאנו חשים פחות ראויים, ואיננו מודים ברגשות האלו שלנו, מאחר ואנו חוששים בצדק שהחברה תנצל את חולשתנו זו מתוך מה שאני מכנה "ההישרדות המודרנית – הקרב על ערך עצמי".
שוב, חשוב להבין שזו לא חולשה אמיתית, אלא חולשה מדומיינת שנחווית כתוצאה מהאמונה המוטעית – מהדימוי העצמי השלילי הראשוני – שהפנמנו (ושאחרי זה הדחקנו).
אם כן השורש העמוק לתחושה הזאת שאנו משקרים לעצמנו נובעת מכך שההדחקה שלנו, שהניסיון שלנו לא להיות מודעים למשהו כואב מהעבר, הינו מאין שקר.
שקר שאומר אני לא רוצה לדעת מכך שאני מרגיש את הרגשות האלה ואני חייב להסתיר אותם מכולם כולל עצמי. אך התוכן של השקר אינו סוד אפל נורא ואיום, הוא בסך הכל אמונה מוטעית מהעבר.
האמת היא שאנחנו בעיקר מדחיקים שקרים נוראים על עצמנו (ולא אמיתות). הם הדבר שכל כך מכאיב עד שעלינו להדחיק אותם.
לסיכום אם אתם חשים שאתם משקרים לעצמכם כשאתם חושבים על עצמכם מחשבות חיוביות ואמיתיות, אז ראשית זכרו שעצם העובדה שהרגש "מנצח", אינו מצביע על דבר מלבד העובדה הפשוטה שיש לכם פצע רגשי שלא אומר עליכם דבר!
והכי חשוב שתבינו שגם אם אתם מדחיקים פצע מהעבר, זה ממש לא איזה סוד נורא על עצמכם, אלא מקסימום פרשנות מוטעית שהכאיבה לכם, ושנאלצתם להדחיקה בשביל להרים את עצמכם ולהמשיך ולחיות.
